27.05.14

סיפור מביך כדי לשבור את הקרח:

כשהייתי בת עשר בערך ניהלתי יומן. רק שבניגוד ליומנים של חברות שלי, הוא לא עסק במי הציע חברות למי אלא ב...בגדים. הייתי מתעדת כל יום מה לבשתי לבית הספר, מהגרביים ועד צבע הקליפס בשיער. בסוף כל יום רשמתי עד כמה חברות שלי אהבו את הלוק, ועוד עם דירוג כוכבים! אני היא דורין אטיאס המקורית.

כמעט עשרים שנה אחרי, האובססיה לא חלפה ויש לי יותר מדי בגדים בארון, ומעט מדי מה ללבוש. פעם חשבתי שסינון והכנת ערימות לתרומה יעזרו לפתור את הבעיה, אבל האבולוציה של ארון בגדים נשי היא דבר מיוחד ובעיקר לא הגיוני. אני די בטוחה שלא קניתי בקצב שמסרתי פריטים, ואיכשהו הברירה הטבעית עובדת במלתחה שלי הפוך - נשארים יותר מדי בגדים, ומה שנשאר לא תמיד ראוי.

לאט לאט התחלתי להבין שלא הכמות האבסולוטית קובעת אלא אחוז הבגדים שבשימוש מתוכה. וכשנמצאים בשגרה של העמסת בגדים במבצע בזארה>חרישה זמנית>נטישה בארון>מסירה לתרומה>אין לי מה ללבוש! קדימה לזארה, יש בעיה.

אז איך זה שתמיד אני מוצאת את עצמי עם ארון לא מספק, עם בגדים שנראים מעולה על הנייר ועל הקולב, אבל אני פשוט לא לובשת אותם?

אני חושבת שהבגדים שלנו לא נרכשים סתם. הקניות שלנו נובעות מרגשות, תקופות, מהפכים באישיות, פנטזיות, פחדים. אחת לעולם לא תיתפס בנעליים שטוחות, אולי כי היא לא השלימה עם הגובה הטבעי שלה. אחרת תחלום על חולצת פסים מינימליסטית ופריזאית אבל לעולם לא תרכוש אותה כי אמרו לה (ולכולנו) שפסים לרוחב זה משמין (ניוז פלאש - בדרך כלל הם לא). אני, על 153 הסנטימטרים שלי, שנים לא מדדתי שמלת מקסי (תודה לכל העצות המלחיצות במגזינים). היום זו הגזרה האהובה עלי, והיא ממש לא גורמת לי להרגיש נמוכה יותר (גם ככה אין הרבה לאן לרדת, אז מה זה משנה?).

את הבגדים שאעלה בחודשים הבאים לבלוג, רכשתי לאורך השנים בתקופות חיים שונות, מתוך סיבות שונות ומגוונות ובעיקר - לא נכונות ולא רלוונטיות היום. 

 יהיה כיף אם תצטרפו אלי במסע הקטן לקראת המינימליזם, אולי תיקחו אתכן מחשבות, אולי תתרמו לי תובנות ואולי גם תמצאו פריט שיתאים לכן בול לארון.

הירשמי לעדכונים מהבלוג!

מינימלית בעבודה